Este es un libro que conecta dos siglos y a una familia que vivió en una ciudad mágica. Esta es una historia novelada de la ciudad compuesta por capítulos cortos en formato de diálogo entre Esperanza Chappory y el autor, Enrique Sancho. Un libro que nos hará descubrir una ciudad de Tánger a través de las historias entrelazadas de tía abuela y sobrino nieto.
Esperanza también es un nombre, el de una niña que falleció con 14 años en Tánger, pero que todavía está con nosotros. Esperanza en Tánger no solo es la historia de una muchacha, son las memorias de sus habitantes, los sonidos de sus calles, el sabor de sus comidas y, cómo no, la historia de Tánger. Una ciudad en paz en un mundo en guerra.
La familia Chappory era tangerina de origen inglés. Una familia de gran fortuna que con el paso del tiempo y de las circunstancias fue a menos, por no decir a nada. Su gran mansión, llamada Villa Eugenia, con sus más de 30.000 metros de jardín, se ha convertido hoy en tres horripilantes edificios. Aunque hay una cosa que no ha cambiado en todos estos años: la vista que tienen hacia el estrecho de Gibraltar, el punto de conexión de dos mundos.
Enrique Sancho Bisquerra nació en Mallorca en 1951. Su niñez la vivió con sus tíos, familia Chappory, los veranos en Tánger y los inviernos en Madrid.
Enrique siempre ha creído que una idea puede cambiar al mundo, una persona emprendedora que a los 16 años se independizó en busca de sus sueños. Un aventurero que nunca temió a equivocarse. A lo largo de su vida ha emprendido en empresas y proyectos, todos con la intención de cambiar la realidad que le tocó vivir.
Con miedo a los aviones pero sin miedo a volar, con el paso del tiempo cambió Tánger y Madrid por Israel y Nueva York. Pero siempre manteniendo la añoranza de aquellos veranos en Villa Eugenia.
Hoy se encuentra retirado en Mallorca, lugar que le vio nacer. A orillas del Mediterráneo se enfrenta a su última gran aventura: Esperanza en Tánger
Este libro nos recuerda con añoranza el pasado y nos transmite la sensación de optimismo en el presente, dándonos alas para creer en la esperanza del futuro.
Enrique, con sus historias y diálogos, sabe plasmar esta sensación a la perfección. Seas de Tánger o no, la conozcas de cerca o de lejos, su historia puede enseñarte que hay lugar en el mundo para la esperanza. Allí nunca vivieron personas de España, Italia o Alemania. Allí siempre vivieron tangerinos que no se preguntaban de dónde venían. Se creó una comunidad de personas en paz.
אנרִיקֶה סַנְצ'וּ בִּיסְקֵרְרָהּ
אֵסְפֵׇּרנְסה בטנג'יר
www.esperanzaentanger.es/fotos לצפייה בתמונות וסרטונים
עריכה לשונית והגהה: אלברטוֹ גוֹמֶז פוֹנְט
עיצוב: אָנָה סַנְצ'וּ וִיוֵס
תמונות וסרטונים: אנרִיקֶה סַנְצ'וּ בִּיסְקֵרְרָהּ ומנואל ר. צַ'אפּוֹרִי
**הפרטים מתוך ספר הטלפונים מיועדים אך ורק למטרות הכוונה, אין לעשות בהם שימוש למטרות אחרות.
מספרדית: עדי מ.
פרולוג:
]אֶנְרִיקֶה[
בשורות הבאות אסביר מדוע בחרתי כְּכוֹתרת לנוֹבֵלָה את השם *אֵסְפֵּרָנְסה בטנג'יר.
אֵסְפֵׇּרנְסה צַ'אפּוֹרִי נפטרה בגיל ארבע עשרה בטנג'יר; אוּלָם היא עדיין נמצאת בינינו ומנהלת שיחות עם אֶנְרִיקֶה, הסוֹבְּרִינוֹ נִיֵּיטוֹ, הנכדן,
שלה. אני כותב לא רק את זכרונותיהם של אנשי טנג'יר, אלא גם את דעותיהם, כמו שחוותה וממשיכה לחוות אותם אֵסְפֵׇּרנְסה במשך יותר
ממאה שנות הֱיוֹתָהּ בינינו. הנוֹבֵלָה מורכבת מפרקים קצרים , שבהם אֵסְפֵׇּרנְסה מספרת לאֶנְרִיקֶה דברים, והוא, שגם מחבר שורות אלו,
מספר וחולק את חויות נוף ילדותו וצעירותו בטנג'יר )עודני ממשיך להיות ילד למרות כמעט שבעים שנותי(.
כדי להבחין מי מדבר מבין השניים, שמם יופיע בסוגריים ]…[. אספרנסה מדברת תמיד בגוף ראשון ומספרת את תחילתו של כל פרק,
ואני )אנריקה( אחראי על הסופים, כך יוצא שלפעמים גירסאותינו קצת סותרות מה שגורם לחילוקי דעות זניחים.
משפחת צַ'אפּוֹרִי הייתה משפחה טנג'יראית )במלוא מובן המילה( ממוצא אנגלי, משפחה בעלת עושר רב שירדה מנכסיה, שלא להגיד,
נותרה ללא כלום. האחוזה וִילָה אֵאוּחֶנְיָיה, עם החצר הגדולה של יותר משלושים אלף מטרים, הפכה לשלושה בניינים מפלצתיים, וזאת
על אף התצפית המופלאה אל מפרץ גיברלטר שהשתמרה היטב.
]אֵסְפֵׇּרנְסה[
תודה לך אֶנְרִיקֶה על ההקדמה, היא גורמת לי להיזכר ביותר ממאה שנותי בעולם הזה, עולם שבו חזיתי כמעט בכל הטוב כמו גם ברע
שקיימים בבן האדם; היכולת שלי לתקשר אתך מאפשרת לי לא רק להיזכר אלא גם להרגיש שאני כאן, שאני רואה את כל המשפחה, את
החברים ואת החברים של החברים, רשימה אינסופית, אבל אינני מסוגלת לראות את העתיד, אפילו לא לדמיין אותו, נדמה שמישהו או
משהו מונע זאת ממני.
אתמול ראיתי אותך בביתו של בן אחותי אֵאוּחֶנְיָיה; הוא נראה זקן, כיאה למישהו שכבר חגג תשעים ושתיים שנים, הוא סיפר לך על
הנסיעות שהם עשו לאירופה של שנות השלושים, תמיד באוניות יוקרה מרהיבות, לכן אני מבקשת ממך שתשים תמונה של אחת האוניות
האלו ושתחפש ביומן המסע שגיסי, אֵמִילְיָאנוֹ ר. מַארְצֵ'נָה, כתב לאורך הדרך. אני יודעת שיש לך העתק של המחברות הללו.
אתה אומר לי שבקרוב תסיים את הנוֹבֵלָה ושהיא תפורסם כספר טַרְדִּיצְיוֹנָלִי, מנייר, ומאחר שלכל הקוראים יש טלפון נייד הם יוכלו
לראות את הסרטונים, את התמונות ולשמוע את הקולות שדף נייר לא מסוגל להמחיש. אני לא ממש מבינה איך הולך לעבוד כל מה שאתה
מתאר לי על קישור או קוד סריקה שדרכם אפשר לראות את כל התמונות, הסרטונים והצלילים, אני מחכה בקוצר רוח לספר ולהיכרות
מקרוב עם נפלאות הטכנולוגיה.
מספרדית תִּקְוָה Esperanza*